המלחמה בסודאן: כיצד מאבק כוח הפך לאסון לאומי

המלחמה בסודאן: כיצד מאבק כוח הפך לאסון לאומי

המלחמה הנוכחית בסודאן לא החלה כהתנגשות פשוטה בין צבאות. היא צמחה מתוך עשורים של פוליטיקה שבורה, שלטון צבאי, הזנחה אזורית ותחרות מזוינת ששחקו לאט־לאט את המדינה מבפנים. מה שהתפוצץ באפריל 2023 לא היה רק קרב בין שני מפקדים יריבים, אלא קריסתו של סדר פוליטי שברירי שנשען זמן רב על כוח, פטרונות והדרה במקום על מוסדות יציבים וסמכות לאומית משותפת. עבור סודאנים רבים, מלחמה זו אינה משבר פוליטי נוסף בלבד. זוהי הרס של בתים, קהילות, והתקווה שהמרד של 2019 אולי יפתח סוף־סוף את הדלת לעתיד דמוקרטי יותר.

במרכז הסכסוך עומדים שני שחקנים צבאיים רבי־עוצמה: הצבא הסודאני, בפיקודו של הגנרל עבד אל־פתאח אל־בורהאן, וכוחות התמיכה המהירה (RSF), בפיקודו של מוחמד חמדאן דגלו, הידוע יותר בכינויו חמידתי. על פני השטח, המלחמה נראית כמאבק על השליטה במדינה בין שני האנשים הללו והמוסדות המזוינים שבפיקודם. זה נכון, אך זהו רק חלק מהסיפור. סודאן עברה הפיכות חוזרות, מלחמות אזרחים ומרידות מאז עצמאותה ב־1956. עם הזמן התרכז הכוח בידי עלית צבאית ופוליטית, בעוד חלקים גדולים מהמדינה — בעיקר דארפור, קורדופאן, הרי הנובה ומזרח סודאן — נדחקו לשוליים. אזורים אלה טופלו לעיתים קרובות פחות כחלקים שווים באומה ויותר כשטחים שיש לנהל, לנצל או להכניע. התוצאה הייתה שיטה שבה המדינה מעולם לא הייתה באמת שייכת לכל אזרחיה.

שורשי המלחמה הנוכחית נמתחים אחורה אל שלטונו הארוך של עומר אל־בשיר, ששלט בסודאן מ־1989 ועד שהודח ב־2019. משטרו של בשיר לא הסתמך רק על הצבא הסדיר. הוא העצים גם מיליציות ומבני ביטחון מקבילים, בעיקר באזורי סכסוך. בדארפור, אסטרטגיה זו הפכה לשמצה דרך השימוש בג'נג'וויד — מיליציות ערביות שהואשמו בביצוע זוועות המוניות נגד קהילות לא־ערביות. עם הזמן, חלקים ממבנה המיליציה הזה אורגנו מחדש לכוחות התמיכה המהירה. מה שהפך את ה־RSF למסוכן כל כך לא היה רק כוח האש שלו, אלא עצמאותו. הוא פיתח שרשראות פיקוד משלו, אינטרסים כלכליים משלו ושאיפות פוליטיות משלו. למעשה, סודאן נותרה עם יותר ממרכז כובד צבאי אחד, וזה הפך סכסוך עתידי לסביר הרבה יותר.

לאחר נפילת בשיר נכנסה סודאן לתקופת מעבר שהייתה מלאת הבטחה אך גם מלאת סתירות. מיליוני סודאנים דרשו שלטון אזרחי, צדק וקץ לפוליטיקה הסמכותנית. אך הצבא נותר בלב המעבר, וההנהגה האזרחית הייתה מפולגת וחלשה. השאלה הבלתי פתורה הייתה האם סודאן יכולה להתקדם לעבר דמוקרטיה אמיתית בעודה משאירה את הגורמים המזוינים בשליטה על התהליך. אחת הסוגיות הנפיצות ביותר הייתה עתידו של ה־RSF. הצבא רצה לשלב אותו בצבא הסדיר תחת פיקוד המדינה. חמידתי רצה לשמר את עצמאותו, משום שעצמאות זו הייתה מקור השפעתו וכוח המיקוח שלו. אי־ההסכמה הזו לא הייתה ויכוח טכני צר על רפורמה צבאית. זה היה מאבק על הריבונות עצמה: מי שולט בכוח המזוין, מי מעצב את המדינה, ומי יקבע את עתידה הפוליטי של סודאן.

כשפרצו הקרבות בחרטום באפריל 2023, הם התפשטו במהירות וחשפו עד כמה המדינה הפכה שברירית. המלחמה לא נותרה מוגבלת לבירה. היא הגיעה לדארפור ולאזורים אחרים במהירות מבעיתה, ובמקומות רבים החייתה צורות אלימות ישנות הקשורות לטינות מקומיות, פחד קהילתי ומיקוד אתני. זו הסיבה שאי אפשר להבין את הסכסוך רק כיריבות בין בורהאן לחמידתי. הוא קשור גם למבנה העמוק יותר של אי־השוויון בסודאן. במשך עשורים, קהילות מחוץ למרכז הפוליטי התמודדו עם הדרה מהכוח, שירותים ציבוריים חלשים ואלימות חוזרת. במקומות כמו דארפור, שבהם זיכרון הזוועות הקודמות עדיין טרי, המלחמה הנוכחית פתחה מחדש פצעים שמעולם לא הגלידו באמת. דיווחים על טבח, עקירה כפויה ואלימות על רקע זהות מצביעים על כך שהסכסוך קיבל ממדים החורגים הרבה מעבר למאבק על ארמון הנשיאות.

זה גם מה שהופך את עצירת המלחמה בסודאן לקשה כל כך. על הנייר יש שני צדדים עיקריים. במציאות יש שכבות רבות של גורמים מזוינים, בריתות מקומיות, מיליציות בלתי־פורמליות, רשתות כלכליות ואינטרסים חיצוניים. הצבא הסודאני נותר המוסד הצבאי הרשמי של המדינה ויכול להציג עצמו כמגן הריבונות הלאומית. ה־RSF, לעומת זאת, נייד מאוד, מושרש עמוק בכלכלות מלחמה מקומיות, ומחובר לרשתות הבנויות סביב זהב, סחר גבול ונתיבי הברחה. סביבם ניצבים פלגים מזוינים אחרים, קבוצות הגנה קהילתיות ומבני הישרדות אזרחיים שצמחו בתגובה לקריסת הסדר. בסביבה כזו, גם אם המפקדים הראשיים יסכימו להפסיק את הלחימה, האלימות עלולה להימשך ברמה המקומית. הפסקת אש בסודאן אינה רק עניין של שתי חתימות. היא דורשת מנוף לחץ אמיתי, פיקוח אמיתי ומסגרת פוליטית רחבה הרבה יותר ממה שהיה למדינה עד כה.

ההשלכות ההומניטריות הן קטסטרופליות. סודאן הפכה לאחד ממשברי העקירה הגדולים בעולם. מיליונים נמלטו מבתיהם, בין אם עברו בתוך המדינה או חצו גבולות למדינות שכנות כמו צ'אד, דרום סודאן, מצרים, אתיופיה ולוב. בתי חולים קרסו, בתי ספר נסגרו, מערכות המזון התפרקו, והגישה למים, לתרופות ולחשמל הפכה מוגבלת באופן מסוכן באזורים רבים. עבור אזרחים, המלחמה אינה רק פצצות וכדורים. היא גם רעב, מחלות, טראומה והרס איטי של חיי היומיום. משפחות נפרדו, קהילות התרוקנו, וערים שלמות השתנו מפחד ומחסור. מה שהופך זאת לטרגי במיוחד הוא שסודאן, רק שנים ספורות קודם לכן, הפכה לסמל של תקווה עממית לאחר המרד נגד בשיר. תקווה זו נקברה כעת תחת היגיון המלחמה.

הסכסוך חשוב לא פחות ברמה האזורית. סודאן יושבת על צומת אסטרטגי בין קרן אפריקה, הסאהל, עמק הנילוס וים סוף. חוסר היציבות שם אינו נשאר כלוא בגבולותיה. הוא משפיע על זרמי פליטים, ביטחון גבולות, נתיבי סחר ועל מאזן הכוחות הרחב במדינות שכנות שכבר שבריריות בעצמן. ככל שהמלחמה נמשכת, גדל הסיכון שסודאן תהפוך לא רק למדינה קורסת אלא גם למוקד של גלישה אזורית, המושכת פנימה רשתות מזוינות, סחר בלתי־חוקי וגורמים חיצוניים בעלי אג'נדות מתחרות. ממד רחב זה חשוב משום שמלחמת סודאן אינה מתרחשת בבידוד. היא חלק מתבנית רחבה יותר שבה מוסדות חלשים, בניית מדינה לא־שוויונית ופוליטיקה ממוליטריזת ממשיכים לייצר משברים חוזרים בחלקים מאפריקה. יחד עם זאת, צמצום הטרגדיה הסודאנית לכדי סכסוך שבטי יהיה גם עצלני וגם לא מדויק. זהויות אתניות ושבטיות חשובות, אך הן אינן מסבירות את המלחמה בפני עצמן. הן הופכות לנפיצות פוליטית כשממשלות מנשקות אותן, כשמשאבים מחולקים באופן לא שוויוני, וכשאלימות הופכת לכלי שלטון.

ישנן דרכים שונות לפרש את המתרחש בסודאן, וכל אחת מהן לוכדת משהו חשוב. יש הרואים במלחמה בעיקר מאבק כוח עילי בין שני מוסדות מזוינים המתחרים על המדינה לאחר נפילת בשיר. אחרים טוענים שהיא התפתחה לסכסוך חברתי רחב יותר המעוצב על ידי טינות אזוריות ארוכות־שנים ואלימות אתנית. אחרים מתמקדים בכלכלה הפוליטית של המלחמה: שליטה בזהב, בנתיבי סחר, במחסומים ובמיסוי בלתי־פורמלי. למען האמת, כל ההשקפות הללו מסייעות להסביר את המשבר. מלחמת סודאן היא בו־זמנית קרב בין עלית יריבה, קריסת סמכות המדינה, סכסוך חברתי הנטוע בהדרה, וכלכלת מלחמה המעניקה לגורמים מזוינים סיבות חזקות להמשיך להילחם. מורכבות זו היא בדיוק הסיבה שהסברים פשטניים נכשלים ושמאמצים דיפלומטיים התקשו.

אם המלחמה אמורה להסתיים, סודאן תזדקק ליותר מהפוגות זמניות או משא ומתן סמלי. היא תזדקק למאמץ תיווך רציני ומאוחד שמצמצם את המרחב שבו גורמים מזוינים יכולים לשחק ערוץ דיפלומטי אחד נגד אחר. היא תזדקק להפסקת אש שניתנת לפיקוח ולאכיפה ומקושרת לגישה הומניטרית בשטח. היא תזדקק לתהליך פוליטי שיכלול לא רק גנרלים ופלגים מזוינים, אלא גם קבוצות אזרחיות, קהילות מקומיות, ארגוני נשים, רשתות עובדים ונציגי האזורים שהודרו זמן רב מהכוח הלאומי. היא גם תזדקק לרפורמה ביטחונית, משום ששום מדינה אינה יכולה להיות יציבה כל עוד כוחות מזוינים מרובים פועלים עם מקורות נפרדים של כסף, פיקוד ולגיטימציה. אך רפורמה כזו חייבת להיות הדרגתית ומציאותית. פתרון נמהר עלול להצית אלימות רבה עוד יותר.

חשוב לא פחות, כל מאמץ שלום רציני חייב להתמודד עם היסודות הכלכליים של הסכסוך. קבוצות מזוינות שמרוויחות מזהב, מהברחות וממיסוי בלתי־פורמלי לא ימהרו לוותר על הכוח. כל עוד המלחמה נשארת משתלמת כלכלית למי שמנהל אותה, השלום יישאר שברירי פוליטית. וללא צורה כלשהי של צדק ואחריותיות, כל הסדר ינוח על קרקע רעועה. מדינה אינה יכולה להתקדם פשוט על ידי בקשה מאזרחיה לשכוח טבח, רדיפה אתנית, אלימות מינית ועקירה המונית. שלום אינו מחייב לפתור כל שאלה משפטית ומוסרית מראש, אך הוא כן מחייב הכרה בכך שחוסר הענישה הוא אחד הכוחות שסייעו לייצר את האסון הזה מלכתחילה.

בסופו של דבר, המלחמה בסודאן עוסקת בהרבה יותר מאשר מי ינצח בשדה הקרב. היא עוסקת בשאלה האם סודאן יכולה להפוך למדינה השייכת לכל אזרחיה ולא לפרס הנתפס בידי מי שמפקד על הרשת המזוינת החזקה ביותר. היא עוסקת בשאלה האם המדינה יכולה לחמוק מהמעגל שבו דומיננטיות צבאית נחשבת בטעות לסדר, והדרה נחשבת בטעות ליציבות. הלקח של סודאן קשה אך ברור: שיטה הבנויה על דיכוי, כוח מפוצל ואזרחות לא־שוויונית עשויה לשרוד לזמן מה, אך אינה יכולה להחזיק מעמד לנצח. מה שסודאן צריכה אינו רק את סיום המלחמה הזו, אלא את תחילתו של חוזה פוליטי אחר — כזה הבנוי על ייצוג, אחריותיות ומדינה שאינה מתייחסת עוד לחלקים נרחבים מאוכלוסייתה כאל בני־בלי־ערך. רק אז יהיה לשלום משמעות שמעבר להפוגה בין מלחמות.